<h1>ספר "והזהיר" המיוחס למר חפץ אלוף — פרשת ויקרא</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שכור אל ישחוט שרוב דרוסה מן שכרות הוה.
<h2>דף ג:</h2>
אחרת שחיטת כותי מהו מותרין ישראל לאכול משחיטתו (אלא) בשאין עומד על גבו אין [אנו שואלים] שודאי אסורה שהרי ישראל גופא כשאינו יודע ה' שחיטה אסור לאכול משחיטתו אלא א"כ ישראל רואהו וראה שלא שהה ושלא דרס ובכך הותרה שחיטה וכ"ש כותי. בשנמצא בידו עור דקוריא של צפרים וקטע ראש של אחד מהם ונתן לו ואכלו אין אנו שואלים שאסור שמא פגע באותו שהיה שחוט יפה או שהיה סימנין בו ואכל ממנו והשאר נבלה לפיכך אסורים כשבא ישראל ומצא לפניו גדי שחוט וחתך כזית בשר ונתן לו ואכל אין אנו שואלין בה עוד שכיון שלא (ראוהו) [רואהו] ישראל ששחט שאסור אלא כשאנו שואלים בישראל עומד ע"ג וראהו ששחט יפה ולא שהה ולא דרס ולא החליד ולא הגרים ולא עקר מאי כיון שאמרו חכמים כל מצות שהחזיקו בם כותיים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל וכ"ש שהרי ישראל ראהו מותר או אינו אלא אסור ואפילו ישראל עומד עליו והוא כגוי לכל דבריו. ולענין שחיטת כותי. (ר"ש) [ת"ש] כך שנו חכמים בתוספתא שחיטת כותי מותרת בד"א אם בזמן שישראל עומד על גביו אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית בשר ונותן לו אם אכלו מותר לאכול משחיטתו לא אכלו אסור לאכול משחיטתו כיוצא בו מצא בידו דקוריא של צפרים קוטע ראשו של אחד מהן ונותן לו אכלו מותר לאכול משחיטתו לא אכלו אסור לאכול משחיטתו. והקשו חכמים בדבר זה ניחוש שמא אותו היה שחוט יפה הוא שאכל אמר רב מנשיה במכניסו תחת כנפיו ושמא סימן היה לו בו בשעירבבן. ושמא כותים אין להם שחיטה לעוף מן התורה כלל א"ל לדבריך שהי[י]ה דרסה חלדה הגרמה ועיקור כתובים הם בתורה. אלא כיון שהחזיקו בהם החזיקו. חזקה זו החזיקו ולא החזיקו בשאינן כתובים שני תנאים (השנים וכל שני תנאים התנאים וכל שני תנאים שלא לסמוך הוא) שכך שנו חכמים בברייתא מצת כותי מותרת ואדם יוצא בו י"ח בפסח. ר"א אוסר לפי שאינן בקיאין בדקדוקי מצות. רשב"ג אומר כל מצות שהחזיקו בה כותיים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל. ומחלוקת שני תנאים הללו במצוה (הכתובה בתורה) [שאינו כתובה בתורה] (ולא החזיקו) [והחזיקו בה] התנא הראשון היה דעתו כיון שאינה כתובה אע"פ שהחזיקו בה (ו)אינה כלום. ורבן שמעון בן גמליאל היה בדעתו כיון שהחזיק החזיק ואע"פ שאינה כתובה בתורה ואין הלכה בכל אלו השמועות אלא כיון שאמר [ה' ע"ב] ר' חנין א"ר יעקב בר אידי אריב"ל משום בר קפרא ר"ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה. א"ל ר' זירא שמא לא שמע מר אלא בשאין ישראל עומד ע"ג א"ל כמדומה אני שכך אתה דומה שאין כאן אדם שיודע שמועה בשאין ישראל עומד על גביו צריך לו. ומעשה [ו' ע"א] ששלח ר' מאיר את ר' שמעון בן אלעזר להביא לו (סל) [יין] מבית הכותיים א"ל אותו זקן ושמת סכין בלועך (משלי כ"ג) הלך וסיפר דברים לפני ר"מ וגזר על יינן מה טעם אמר ר' נחמן בר יצחק דמות יונה מצאו להן בראש הר גריזים והיו עובדין אותה ר' אבהו שלח את ר"י בר יוסף להביא לו יין מן הכותיים א"ל אותו זקן אין זה שימור הלך וסיפר דברים לפני ר' אבהו ור"א לפני ר' אמי ורב אסי ולא זזו משם עד שעשאום עובדי כוכבים גמורים. ע"כ למאי אם לשחיטה רבן גמליאל גזר אם ליינן ר"מ גזר גזרו אלו לא קבלו גזרו רב אמי ורב אסי קבלו מאי ע"כ ומאי גמורים ליתן רשות ולטול רשות.
<h2>דף ד.</h2>
אחרת ישראל מומר לע"ג מהו בשחיטתו מומר לאכול נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו מותר אין אנו שואלים בה שאף ע"פ שאמר רבא מומר לאכול נבלה לתיאבון בודק סכין ונותן לו מותר לאכול משחיטתו לפי שאינו מניח דבר של היתר ואוכל את האיסור. והקשו עליו חכמים א"כ אפילו לא בדקו לו את הסכין יהיה מותר (ראה אותו) ואמר (איני) [אינו] טורח לבדוק את הסכין והביא כמה סיוע לדבריו אעפ"כ אסור לאכול משחיטתו ואע"פ שבדקו לו את הסכין לפי שנעשה מומר לאותו דבר וכיון שדש בו נעשה לו כהיתר. (מציעתא מומר על החלב והביא קרבן על הדם שמקבלין מהם לימד על המומר לדבר אחד) מומר לערלות עוד אין אנו שואלים בה שכיון ששנו חכמים הכל שוחטין ופרשו חכמים הכל ואפילו ערל ונשאו ונתנו בו בערל זה והוציאוהו מכגון שמתו אחיו מחמת מילה שישראל כשר הוא והעמידוהו מומר לערלות ואעפ"כ מותר לאכול משחיטתו בישראל עומד ע"ג לפי שהמומר לדבר אחד אינו מומר לכל התורה כולה שכן מצינו לענין קרבן שנאמר אדם כי יקריב מכם קרבן (ויקרא א') ופרשו חכמים מכם ולא כולכם להוציא את המומרים שאין מקבלין מהם מן הבהמה להוציא את הדומים לבהמה מיכן אמרו מקבלים קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזירו בתשובה חוץ מן המומרים והמנסכי יין ומחללי שבתות בפרהסיא והקשו החכמים בשלשה פנות הללו ראשה של ברייתא אמרת בה שאין מקבלין מן המומר שכך שנינו מכם ולא כולכם להוציא את המומר ואמצעיתא למדת בה שאין מקבלין מהם שכך שנינו חוץ מן המומר (שלשת הקש) ופתרו חכמים ראשה במומר על החלב והביא קרבן על החלב ואין מקבלין לומר על המומר לדבר אחד אינו מומר לכל התורה כולה. לפיכך אע"פ שמומר לערלות אינו מומר לכל התורה או שמא עב"ז חלוף לכל הדברים ומשונה היא שכל הכופר בה כאלו מודה בכל התורה וכל המודה בה כאילו כופר בכל התורה האיך הלכה.
ולענין מומר. ת"ש דאמר [רב] ענן א"ש מומר לע"ג מותר לאכול משחיטתו שכן מצינו ביהושפט שנהנה מסעודת אחאב שנאמר ויזבח לו אחאב צאן ובקר לרוב ולעם אשר (אתו) [עמו] ויסיתהו לעלות אל רמת גלעד (ד"ה ב' י"ח) והקשו חכמים ושמא זבחו ולא אכלו ויסיתהו כתיב. ושמא הסיתו בדברים אין הסתה בדברים. [ולא] וקרא כתיב כי יסיתך אחיך בן אמך (דברים י"ג) באכילה ושתיה. [והכתיב] ותסיתני בו לבלעו חנם (איוב ב') למעלה חילוף. ושמא שתו ולא אכלו. א"ל אכלו מכל מקום אתה מודה ששתיה מותרת שתיה למה היא מותרת לכל לפי שמומר לדבר אחד אינו מומר לכל התורה כולה (אף באכילה נדון עליה בדין הוא מומר לדבר אחד אינו מומר לכל התורה כולה) אמר לו וכי אתה מדמה אכילה לשתיה אינו דומה לו ששתיית יינו הוא ועדיין לא נאסר יינן של ע"ג אבל אכילה וכו' יש בה שני טעמים טעם אחד אין דרך מלכות לשתות בלא אכילה וטעם אחר ויזבח ויסיתהו כתיב במה הסיתו בזביחה והקשו חכמים שמא עובדי' זבח כל אותה זביחה לרב כתיב ולא הספיק ושמא כל אותן שבעת אלפים שכתוב בהן והשארתי בישראל כל שבעת אלפים כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו (מלכים א' י"ט) הם זבחו חבוים היו מפני איזבל ושמא עבדי אחאב היו יראי חטא והם זבחו ואכל יהושפט וסייעתו. דבר זה אי אפשר שכן כתיב מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים (משלי כ"ט) ושמא אנשיו של יהושפט לא היו יראי חטא וזבחו אנשי אחאב ואכלו אנשי יהושפט וזבח עובדיה ואכל יהושפט דבר זה א"א שמכיון שמושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים מקשיב על דבר אמת כל משרתיו צדיקים. ושמא זבחו אנשי אחאב ואכלו הם וזבחו אנשי יהושפט ואכלו הם ויהושפט. לא היו חלוקים ממנו. ומנין שאין חלוקים ממנו א"ת ממה שכתיב כמוני כמוך כעמי כעמך (מלכים ב' ג') א"כ כסוסי כסוסך (שם) למה יכול אתה לומר שבאכילה ושתיה הוא אפשר לומר כן אלא ליתן נפשם עליהם וכן כמוני כמוך ליתן נפשם עליהם אלא ממה שכתיב ומלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יושבים איש על כסאו מלובשים בגדים בגורן פתח שער שומרון (שם א' כ"ב) מאי בגורן א"ת גורן ממש וכי בפתח שומרון גורן אלא כגורן וזו סנהדרין. כששנינו סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהיו רואין זה את זה כך היתה ישיבתן של אלו במאכל ובמשתה לומר שלא היו חלוקים (לומר) [לימא] שהמקרא הזה מסייע לדבר זה שישראל מומר לע"ג מותר לאכול משחיטתו והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב (שם י"ז) ואר"י א"ר מטבחי של בית אחאב אינו סייעי שע"פ הדבור היו מביאים עורבים וכיון שע"פ הדבור לא היו מביאין אלא מוכשרות (היא מחלוקת) מאי עורבים עורבים ממש ושמא שני אנשים שמם עורבים דכתיב ויהרגו את עורב וגו' (שופטים ז') א"ל אפשר שהקרה הדבר שניהם היו להם שם אחד עורב עורב. ושמא על שם מקומם הלא כן כתיב וארם יצאו גדודים וישבו מא"י נערה קטנה (מלכים ב' ה') והקשו בו חכמים קורין לה נערה וקורין לה קטנה אם נערה אין קטנה ואם קטנה אין נערה. שקטנה מבת אחת עשרה שנה ועד בת שתים עשרה ויום אחד ונערה מבת שתים עשרה שנה ויום אחד עד בת שתים עשרה שנה וששה חדשים ויום אחד. וא"ר פדת קטנה דמן נעורן א"ל א"כ הוה לו למקרא לומר ערביים ולא עורבים ועדיין לא נפסק הדבר (אורו) [חזרו] לומר שמא משנה זו תהא סייעי לר' ענן שאמר מומר לע"ג מותר לאכול משחיטתו הכל שוחטין ואפילו כותי ואפילו ערל ואפילו ישראל מומר. והקשו חכמים על זה כיצד א"ת שמתו אחיו מחמת מילה והוא לא מל אע"פ שלא מל ישראל כשר הוא שמחמת סכנה לא מל אלא מומר לערלות כגון שכפר במילה כלומר ממנה שמומר לדבר [אחד] אינו מומר לכל התורה אמור הסוף ואפילו ישראל מומר כיצד א"ת מומר לדבר אחד הוא התירוץ שתרצנו בערלה לא מומר לע"ג ותהא סייעי לר' ענן אמר ר' לעולם לע"ג לא שכך אמרו חכמים כל הכופר בע"ג כאלו מודה בכל התורה וכל המודה בה כאלו כופר בכל התורה כולה ישראל אנו אומרין ולא כולכם להוציא את המומרין שאין מקבלין מהן קרבנות. מן הבהמה להביא את הדומה לבהמה. מכאן אמרו פושעי ישראל מקבלין מהן קרבנות חוץ מן הרשעים שמנסכין יין ומחללין שבתות והעמדנום שלשתן כל אחת ואחת על אופנה ראשה שאמר אין מקבלין מן המומרין במומר על החלב והביא קרבן על החלב נעשה מומר לאותו דבר וכיון שדש בו נעשה כהיתר לפיכך אין מקבלין ממנו ואמצעית העמדנוה במומר על החלב והביא קרבן על הדם נעשה מומר לדבר אחד ומומר לדבר אחד אינו מומר לכל התורה לפיכך מקבלין מהן. וסופה העמדנוה במומר לע"ג שכך הקשו חכמים סופה שאמר חוץ מן המומר במי נעמידה אפי' במומר על החל' והביא קרבן על החלב הרי העמדתה בראשה של ברייתא ואמרת אין מקבלין מהם וא"ת במומר על החלב והביא קרבן על הדם הרי העמדת באמצעית ואמרת מקבלין מהם אלא חוץ מן המומרים לנסך יין ולחלל שבתות בפרהסיא מלמד ממנה שמומר לע"ג נעשה מומר לכל התורה ונסתיימו התשובות של רב ענן ונדחית (שמועתי) [שמועתו].
<h2>דף ח.</h2>
אמר רב זירא א"ש ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה ולא ניחוש לליבונה. שהרי חידודה קודם לליבונה. וא"ת שצדדי הסכין מכוין ולא שוחטין אין לחוש לכך. שהרי אמרו חכמים בית השחיטה מרווח רווח הוא ולא נכוה.
<h2>דף ח:</h2>
השוחט בסכין של כותים רב אמר קולף מקום בית השחיטה ורבא בר אהינא אמר מדיח מקום בית השחיטה. בין לרב בין לרבא בר אהינא מקום בית השחיטה צונן הוא ורבא שאמר מדיח יפה אמר שהרי צונן הוא ואין בולע מקום בית השחיטה מן שמנונית סכין של כותים. ורב שאמר קולף סבר מדוחקו של סכין בולע בית שחיטה ממנו לפיכך קולף. השוחט בסכין טרפה מחלוקת רב אחא ורבינא זה אמר מדיחה לבית שחיטה בחמין וזה אמר מדיחה בצונן. זה שאמר מדיחה בחמין מה טעמו לפי שהוא בולע שמנונית של טרפה. והקשה עליו חברו א"כ בששחט בסכין של היתר בולע מן איסור אבר מן החי וצריך הדחה בחמין. השיבו חברו אימתי בולע בשיחום מקום בית השחיטה ואימתי יחום מששחטו רובן של סימנין ובששחטו רוב סימנין מן היתר הוא בולע ואע"פ שעמד בשיטתו י"ל שהלכה כמוהו הלכה בצונן. שכך אמרו חכמים הלכה בצונן מדיחו וסכין של ע"ג חדשה ששמשו בה לע"ג כגון שחתכו בה פירות לע"ג אתרוג או דבר אחר או ישנה וליבנה אע"פ שאסור בהנאה השוחט בה מותר דאמר רב נחמן אמר (רבא) [רבה] בר אבוה סכין של ע"ג מותר לשחוט בה ואסור לחתוך בה. מותר לשחוט בה מקלקל הוא ואסור לחתוך מתקן הוא אמר רבא פעמים שהשוחט אסור והמחתך מותר. שוחט אסור בבהמה מסוכנת לפי שמתקן הוא מחתך מותר באטמי העומדת לקרבנה לפי שמקלקל הם עומדין ליקרב. וכשמחתכין מקלקלין לפיכך מותר והקשו חכמים על רבא בין שחט ובין מחתך למה מותרין והרי יש בסכין שמנונית של ע"ג ואמר לו רבא בסכין חדשה. ואם בחדשה למה אתה אוסרו והרי אמרו חכמים משמשי ע"ג אין אוסרין עד שיעבידו והעמיד הלכה בסכין חדשה שחתך בה אתרוג לע"ג שאין בה שמנונית או בסכין ישנה מלובנת.
א"ר יהודה טבח צריך להיות לו שלש סכינין אחת ששוחט בה את הבהמה ואחת שמחתך בה את הבשר ואחת שמחתך בה את החלבים. סכין ששחט בה אסור לחתוך בה בשר.
<h2>דף ט.</h2>
אמר ר"י א"ר ת"ח צריך שילמד שלשה דברים כתב שחיטה ומילה. ור' חיננא בר שלמיה משמיה אמר אף קשר של תפלין וברכת חתנים וציצית ורב יהודה מ"ט לא אמר אלו שלשה לפי שמצוין הם ואמר ר"י א"ש כל טבח שא"י ה' שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן ה"ש. שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור ולמה הוצרך ר' יהודה לאומרן והלא שנו אותן חכמים במקום אחר אמר לך ר"י הוצרכתי לשנותן שאם יהיה טבח ששחט בפנינו שנים ושלשה פעמים וראינוהו יפה נאמר שהוא מוחזק ואע"פ שאינו למד הלכות שחיטה וישחוט אמרת לא גזרה שמא ישהה ושמא ידרוס ושמא יחלוד. ואמר ר"י א"ש טבח צריך שיבדוק בסימנין אחר שחיטה לא בדק מאי ר' אלעזר בן אנטיגנוס בשם ר' אליעזר אמר ר' ינאי טרפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבלה ומטמאה במשא אמר רב יהודה (גליון ר' הונא) בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה ה"ה בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה. מיכן אנו למדים שאע"פ שנולד בה ריעותא בלא חיזוק אלא מספיקא מותרת עד שיוחזק הדבר שנטרפה ובאיזו ריעותא נשאלה ששאל ר' אבא מרב הונא בא זאב ונטל בני מעים מהו אמר לו נטל ועמדו ויצילו אלא נקב נקב וראו את הנקב אלא נוטלן והחזירן כשמנוקבין מהו חוששין אנו שמא במקום נקב נקב ואסורא אי לא אמר לו אין חוששין שמא במקום נקב נקב ומותרת. השיבו ראה ציפור שמנקר בתאנה ועכבר באבטיח חוששין שמא במקום נקב נקב א"ל איסור מסכנה אין אנו למדים לפיכך כיון שנשחטה ונבדקה וראינו שכשרה היא ובא זאב ונטל בני מעים והחזירן כשהן מנוקבין אין אנו חוששין לומר שמא במקום נקב נקב אלא ה"ז בחזקת היתר.
ומי שאינו בקי בה' שחיטה אסור לאכול משחיטתו שכיון שאינו בקי פעמים ששוהא פעמים שדורס ואינו יודע.
ואמרו חכמים טבח שיודע הלכות שחיטה ושחט לאחר ששפך דם שחיטה צריך לבדוק קנה וושט קודם שתפסוק הראש שמא יהיה פיסול בושט ובקנה ואם שכח ולא בדק קנה וושט אחר שחיטה אסור לו לאכול מאותה שחיטה.
<h2>דף י.</h2>
השוחט בסכין ונמצאת פגומה אפילו שיבר בה עצם כל היום כולו טרפה ומי שבדק את סכינו ושחט בה ולאחר ששחט נמצאת פגומה טרפה חוששין שמא בעור נפגמה. ואם לא בדקה לאחר ששחט ושחט בה כמה בהמות ונמצאת פגומה כולן טרפות. מעשה היה וטרף רב יוסף י"ג בהמות לפיכך צריך בדיקה על כל אחת ואחת קודם שחיטה ולאחר שחיטה.
השוחט בסכין ונמצאת פגומה אר"ה אפילו שיבר בה עצם כל היום כלו פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה וח"א כשרה. אימור נאמר בעצם נפגמה ר"ה סבר עור פוגם פגים וסכין זו נפגמה בעור קודם שחיטה וכששחט בסכין פגומה שחט ואסורא. ור"ח סבר עור ספק פוגם ספק לא פוגם וכששחט בסכין יפה שחט שהרי בדקו קודם שחיטה ולאחר שחיטה שיבר בה עצמות בעצם נפגמה ומותרת נעשה עצם ודאי פוגם שהרי שיבר בה עצמות ועור ספק פוגם וספק לא פוגם ואין עור הספק מוציא מידי עצם הודאי לאוסרו. והקשה ר"ה על ר"ח והרי מצינו ספק שמוציא מידי ודאי שכך אמרו חכמים טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו טמא עד שיאמר (בארור) [ברור] לי שלא היה עלי קודם לכאן הרי כאן טבילה ודאית וחציצה ספק הוה עליו ספק לא הוה עליו ובאה חציצה שהיא ספק ומוציאה מידי טבילה ודאית שהרי אנו אומרים טמא עד שיאמר ברי לי אמר לו ר"ח שם חילוף שאנו אומרים העמד על חזקתו ונאמר לא טבל כלל. השיבו ר"ה אף לענין בהמה נעמד בהמה על חזקתה ונאמר לא נשחטה ותהא אסורה א"ל הרי שחוטה לפנינו. לענין טבילה הרי טבול לפנינו נולד בו חציצה בהמה עור נולד בו פגומה הבהמה לא נפגמה סכין היא שנפגם. השיבו עוד ר"ה לר"ח שחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה ואם לאחר שחיטה נשמטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה האי ספק בשחיטה למה נאמר לא להביא השוחט סכין ונמצאת פגומה שתהא פסולה א"ל לאו אלא להביא ספק שהה ספק דרסה ומה בין זו לזו זו בבהמה נולד פגומה ששהייה ודרסה בבהמה הוא וזו בסכין נולד הפגימה והלכתא כר"ה והלכתא כר"ח הלכתא כר"ה שאמר אסורה בלא שיבר בה עצם שאין חששה בה שבעצם נפגמה לפיכך אנו אומרים שמא בעור נפגמה ואסורה. והלכתא כר"ח מותרת בששיבר בה עצמות לאחר שחיטה שאין שם חששא לעור. אלא אנו אומרין בעצם נפגמה מותרת מעשה היה בשלא שיבר בה עצמות וטרף רב יוסף י"ג בהמות רב כהנא היה מצריך בדיקת סכין על כל בהמה קודם שחיטה ולאחר שחיטה וכן הלכה.
והשוחט בהמה שאכלה גרעינין ובשעה ששחט העלת גרה ונמצאת גרעינה בושט ופגע בה סכין מה תקנתה ידחה את הסכין לכאן ולכאן כדי שיזוח הגרעינה למעלה או למטה וישחט.
שחט את הושט ואח"כ נמצאת הגרגרת שמוטה וא"י אם קודם שחיטה נשמטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה לאיסור.
ומי ששחט ונסתפק לו אם שהה בשחיטתו ואם לאו אסורה שכך אמרו חכמים בברייתא זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה טרפה.
מי שנולד לו ספיקא בשחיטתו טרפה שכל ספק בשחיטה טרפה. ומי שאכל נבלה וטרפה חייב מלקות מפני שעובר בלאו שנאמר נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה אני ה' (ויקרא כ"ב). ומי שאכל בצנעה כסבור הוא שאין עין רואהו פורע הקב"ה ממנו בגלוי שכן כתיב בסוף הפסוק אני ה' אני הוא שעתיד לפרע ואני הוא שעתיד ליתן שכר איזו היא נבלה שנפסלה משחיטתה טרפה מבני מעיה וחמורה נבלה מטרפה.
שחט וא"י אם שהה ואם לא שהה אם דרס ואם לא דרס ספק נבלה היא.
<h2>דף יב.</h2>
אמר ר' נחמן א"ר ראה אחד ששחט אם רואהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור. האיך אם תאמר שהיה ברור לו שאינו למד הלכות שחיטה בודאי שאסור לאכול משחיטתו שהרי אמרו חכמים כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור אלא בנסתפק לו אם למד ואם לאו ואם נסתפק לו למה אסור והרי אמרו חכמים רוב מצויין א"ש מומחין הם אלא בברור לו שאינו למד וכגון ששחט סימן אחד בפנינו ושחטו כדת ועד שהחזיר את פניו שחט הסימן האחר, ואין אנו יודעין אם כדת שוחטו ואם לאו תאמר שמכיון שהסימן הראשון שוחטו כדת ויהיה מותר אמרת לא שמא שהה ואסור וכן הלכתא שאל ר' דימי בר יוסף את ר' נחמן האומר לשלוחו צא ושחוט לי ומצא שחוט מהו א"ל חזקתו שחוט האומר לשלוחו צא ותרום לי ומצאו תרום מהו א"ל אין חזקתו תרום מה נפשך אם חזקת שליח עושה שליחותו לענין תרומה היה חזקתו תרום ואם אין חזקת שליח עושה שליחותו לענין שחיטה לא יהיה שחוט. א"ל אכול על דבר זה כור של מלח לעולם אין חזקת שליח עושה שליחותו [ושחיטה] מה טעם שאע"פ שאחר שח(ו)ט ולא השליח הרי אמרו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אבל לענין תרומה אם תאמר שאחר תרם אין תרומתו תרומה לפי שתרם שלא ברשות וכתוב כן תרימו גם אתם תרומת ה' (במדבר י"ח) גם לרבות שלוחכם, אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם.
ומי שאבד לו גדי או תרנגולת ומצאן שחוטין אם מצאן בבית מותרין לפי שאמרו חכמים הולכין אחר הרוב ורוב מצויין א"ש מומחין הן. ואם מצאן שחוטים מושלכים באשפה כיון שנתנבלה אסורין שכך שנו חכמים בברייתא הרי שאבדו לו תרנגולותיו וגדייו ומצאן כשהן שחוטים ר' יהודה אוסר ור' חנניא בנו של רבן גמליאל מתיר א"ר נראין דבריו של ר' יהודה באשפה ודבריו של ר' חנניא בן גמליאל בבית. מצאן בדרך כבושה. מעשה היה ונמצא בין טבריא לצפורי והתירוהו משום שחיטה כר' חנניא בנו של רי"ה.
<h2>דף יב:</h2>
הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחש"ו שמא יקלקלו את שחיטתן שמא ישהו ושמא ידרסו ושמא יחלידו. וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה.
<h2>דף יג.</h2>
שחיטת נכרי נבלה ומטמאה במשא.
<h2>דף יג:</h2>
השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה והוא שבודקין אותה ונמצאת שחיטה יפה.
השוחט בלילה צריך שישחוט לאור האבוקה ואם עבר ושחט בלא אור האבוקה כשרה שכך שנינו השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה והקשו חכמים השוחט אם שחט לכתחלה לא ישחוט הרי שנינו לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה בין בראש הגג ובין בראש הספינה. אר"פ בריתא כשאבוקה כנגדו לפיכך שנינו לעולם בין ביום בין בלילה שהרי אבוקה כנגדו שהיום דומיא דאבוקה והמשנה בשאין אבוקה כנגדו לפיכך שנינו השוחט בלילה (דיקא נמי דקתני) וכן הסומא ששחט לילה דומיא דסומא (ושמתמר) ברייתא שאבוקה כנגדו שוחטין אפילו לכתחלה והמשנה שאין אבוקה כנגדו לכתחלה לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשרה.
<h2>דף יד.</h2>
השוחט בשבת וביום הכפורים אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה, (השוגג בשחיטה) אם בשוגג שחט צריך לשהות למוצאי שבת כשיעור שישחוט ומותר לאכל ממנה ואם במזיד שחט הוא נאסר בה לעולם אבל אחרים שוהין למ"ש כשיעור שישחוט ומותרין.
<h2>דף טו:</h2>
השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה. הכל שוחטין ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים והצפורן מפני שהן חונקין. השוחט במגל קציר כדרך הליכתה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין. ואם החליקה שיניה הרי זו כסכין. השוחט אם שחט אין לכתחלה לא ישחוט אם תאמר במגל יד לכתחלה לא ישחוט יפה אתה אומר שמא יבא לשחוט במגל קציר אלא בצור ובזכוכית ובקנה לא ישחוט לכתחלה. והרי שנינו בברייתא בכל שוחטין בין בצור ובין בזכוכית ובין בקרומית של קנה. ופתרו חכמים את הדבר ואמרו אין מקשין זו על זו ברייתא ששנויה בכל שוחטין לכתחלה בצור ובזכוכית ובקרומית של קנה תלושין ומשנה ששנויה השוחט ומשמע שאם שחט אין לכתחלה לא במחובר לקרקע ואמר רב כהנא השוחט במחובר לקרקע ר' פוסל ור' חייא מכשיר ואפילו ר' חייא לא היה מכשיר אלא שאם עבר ושחט אבל לכתחלה לא ישחוט והקשו חכמים בדבר זה בריתא זו ששנינו בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר במי נעמיד אותה. אינה עומדת לא בר' ולא בר' חייא שאם בר' ברייתא בכל שוחטין משמע לכתחלה. ור' אפילו אם עבר ושחט פוסל ואם בר' חייא ברייתא לכתחלה ור' חייא לכתחלה לא ישחוט ואם תאמר ר' חייא אף לכתחלה היה זו מכשיר וזה ששנה אם להודיעך כחו דר' שבאם שחט עוד פסול א"כ משנה (ור') ששנינו השוחט במגל יד ובצור וקנה (והעמד מה) [והעמדנוהו] אם שחט ולכתחלה לא ישחוט במי נעמיד אותה אינה עומדת לא בר' ולא בר' חייא שאם בר' אם עבר ושחט פוסל והמשנה העמדנוהו באם שחט ואם כר' חייא אפילו לכתחילה מכשיר והמשנה הועמדה באם שחט. ופתרו חכמים לעולם בריתא בכל שוחטין בר' חייא ואפילו לכתחלה והמשנה שהעמדנוה באם עבר ושחט תירצה ר' חייא לר' ואמר המשנה במחובר מעיקרו לפיכך לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשרה ובריתא בתלוש ולבסוף חיברו לפיכך שוחט ואפילו לכתחלה. והקשה ר' על ר' חייא הרי שנינו בברייתא השוחט במוכני שחיטתו כשרה במחובר לקרקע שחיטתו כשרה נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה. היה צור יוצא מן הכותל וקנה עולה מאליו שחיטתו פסולה. הרי בראשה של ברייתא זו אמרת במחובר לקרקע שחיטתו כשרה השיבו ר' חייא ממנה אתה למד שראשה בתלוש ולבסוף חברו לפי ששנה בה נעץ סכין בכותל דומיא דסכין מה סכין תלוש ולבסוף חברו אף מחובר לקרקע ששנה בראש בריתא ואמר שחיטתו כשרה בתלוש ולבסוף חיברו וסופה של ברייתא במחובר לקרקע לפי ששנה בה וקנה העולה מאליו מה קנה העולה מאליו מחובר מעיקרו אף סוף ברייתא במחובר מעיקרו ואע"פ שהשיב ר' חייא כמה תשובות (אין) הלכה כר' שפוסל במחובר מעיקרו בין לכתחלה ובין אם עבר ושחט שדבר זה מוחזק ביד חכמים הלכה כר' מחברו ולא מחבריו.
הכל שוחטין ובכל שוחטין ולעולם שוחטין הכל בשחיטה ואפילו עוף לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה בין בראש הגג ובין בראש הספינה ובכל שוחטין בין בצור (ובסכוכית) [ובזכוכית] ובין בקרומות של קנה סימנ' דאגמא. צור שעושה לו חרבות צורים חריף חד כמעשה יהושע בן נון.
<h2>דף טז.</h2>
השוחט במוכני שחיטתו כשרה ומאי מוכני חידוד של רחיים או חידוד של חרס.
ולעולם שחיטה בתלוש ונלמד מאברהם שנאמר וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת וגו' (בראשית כ"ב). [ט"ז ע"ב] ואם היה תלוש וחיברו כשר לשחיטה שכך אמרו חכמים נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה. אמר רבא פשוט לי זה הדבר תלוש ולבסוף חברו לענין ע"ב ק"ד בתלוש הוא מנין שכך אמר רב המשתחוה לבית אסרו לענין שחיטה מאי ת"ש נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה אמר ר"ח וכן שנה ר' יצחק חמשה דברים נאמרו בקרומית של קנה אין שוחטין בה ואין מחתכין ואין מלין בה ואין מקנחין ואין מחצצין בה את השינים ואין שוחטין. והרי שנינו בברייתא בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה אר"פ מחתך בה קרבי דגים. רבה בר רב הונא מחתך בה עופא דרכיך. אין מקנחין בה והא המקנח בדבר שאור שולטת בו שיניו נושרות אר"פ זה שאמרנו אין מקנחין בה אין מקנחין פי מכה.
ומנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר וישלח אברהם את ידו וגו' (ויקח את המאכלת לשחוט) (בראשית כ"ב) אם היה תלוש וחברו ושחט בו שחיטתו כשרה כגון שנעץ סכין בכותל ושחט שחיטתו כשרה ולא שנו אלא שהסכין למעלה וצואר למטה שכדרך שחיטה (אלא) [אבל] צואר למעלה וסכין למטה שלא כדרך שחיטה חיישינן שמא ידרוס ואסור והרי שנו חכמים בברייתא בין שהסכין למעלה והצואר למטה ובין שהסכין למטה וצואר למעלה מותר. וברייתא זו העמדנוה בעוף שממועט הוא.
<h2>דף טז:</h2>
הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין הכל שוחטין הכל בשחיטה ואפילו עוף. לעולם שוחטין מה שנאה אר"פ ר' (שמעון) [ישמעאל] היא שכך שנינו כי ירחיב ד' אלהיך את גבולך וגו' כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר וגו' (דברים י"ב) שבתחלה נאסר להם בשר תאוה וכשנכנסו לא"י התיר להם בשר תאוה עכשיו שגלו יכול לחזור הדבר לאיסורו לכך שנינו ולעולם שוחטין. השיבו ר' יוסף א"כ לעולם אוכלין היה לו לשנות. ועוד כשהיו במדבר למה נאסרו בבשר תאוה לפי שהם קרובים למשכן וכשנכנסו לארץ למה הותר להם לפי שהיו רחוקים מן המשכן וכ"ש עכשיו שאינו כלל שיהא מותר. אלא אמר ר' יוסף ר' עקיבא הוא שכך שנינו בברייתא וכי ירחק ממך המקום וגו' (אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך (שם)) רע"א לא בא הכתוב אלא לאסר להם בשר נחירה שבתחלה הותר להם נחירה וכשנכנסו לארץ נאסר להם עכשיו שגלו יכול יחזור להתירו לכך שנינו ולעולם שוחטין לדברי ר' ישמעאל לא הותר בשר נחירה. לדברי ר"ע לא נאסר בשר תאוה לר"י סייעי דכתיב ושחט את בן הבקר (ויקרא א') אלא לר"ע מאי ושחט א"ל ר"ע בקדשים חילוף שהקדשים טעונין שחיטה אבל החולין בנחירה סייעי לר"י [דכתיב] הצאן והבשר ישחט להם (במדבר י"א) אלא לר"ע ינחר היה לו לכתוב א"ל ר"ע נחירתן זו היא שחיטתן סייעי לר"י משנה זו שנינו השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור א"ל ר"ע כיון שנאסרו בשחיטה בנחירה נאסרו. סייעי לר"ע דכתיב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו (דברים י"ב) אלא לר"י בשר צבי ואיל כלום הותר בתאוה מבקרך ומצאנך כתיב (הם) כשנאסר להם דבר הראוי לקרבן כגון בקר וצאן אבל צבי ואיל אוכל שאינן ראויים לקרבן (משקרא) [מעקרא] מותרין הי'.
<h2>דף יז:</h2>
שנו חכמים בתוספתא סכין שיש בה פגימות הרבה נידונות כמגרה ואסור לשחוט בה ושאין בה אלא פגימה אחת אוגרת פסולה מסוכסכת כשרה ואיזו היא אוגרת ואיזה היא מסוכסכת. אוגרת פגומה משתי רוחותיה מסוכסכת מרוח אחת על ראש הסכין כשהול[י]ך ולא הביא, אמר רבא שלש מידות בסכין אוגרת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו פסולה מסוכסכת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשרה כשהול[י]ך ולא הביא. עולה ויורד בסכין שוחטין בה לכתחלה.
וסכין של טבח צריך בדיקה שכיון שיש בו פגימות מנקבת את הסימנין וטרפה אמר רב חסדא מנין לבדיקת סכין מ"ה שנאמר ושחטתם בזה ואכלתם (ש"א י"ד).
וכיצד בודקין את הסכין בני ארץ ישראל בודקין אות' לחמה בני נהרדעא בודקין אות' במים ר' אחא בר יעקב בודק' על ציצית לשונו רב ששת בודק' בחוט דשערה. בני מאתא מחסיה אומרים בשר מאכיל ובשר בודק לה אמר רב פפא צריך בדיקה על הבשר ועל צפורניו ומשלש רוחות.
אמר רב זירא א"ש ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה ולא ניחוש לליבונה. שהרי חידודה קודם לליבונה. וא"ת שצדדי הסכין מכוין ולא שוחטין אין לחוש לכך. שהרי אמרו חכמים בית השחיטה מרווח רווח הוא ולא נכוה.
<h2>דף יח.</h2>
אמר רב הונא טבח שאינו מראה סכינו לחכם מנדין אותו בשנמצאת סכינו יפה ואע"פ שנמצאת סכינו יפה כיון שלא הראהו לחכם בן נדוי הוא ושאמר רבא מעברין אותו ומכריזין על בשרו בשלא נמצאת סכינו יפה.
אמר רבה בר בר חנה שן תלושה וצפורן תלושה מותר לשחוט בהן לכתחלה. והרי שנינו חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים והצפורן מפני שהן חונקין. קשיא שן על שן וקשיא צפורן על צפורן שן על שן לא קשיא המשנה ששנינו חוץ ממגל קציר והשינים בשתיים ורבב"ח באחת כששוחט בשתים פוגם לפי שנעשין כמגירה וחונקין וכששוחט באחת אינו פוגם. וצפורן על צפורן לא קשיא. צפורן דרבא בר רב הונא שמותר לכתחלה בתלוש וצפורן דמשנה שאסור לשחוט בו במחובר.
השוחט במגל קציר כדרך הליכתה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין. תשובה על ב"ה האיך מכשירין במגל קציר והרי שנינו חוץ ממגל קציר. אמר ר' חייא בר אבא אר"י אף כשהכשירו ב"ה לא הכשירו לאכילה אלא לטהרה מידי נבלה. אמר ר' אשי נידוק מן המשנה מששנה במשנה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין נלמוד ממנה שטהרה מידי נבלה שאל"כ אוסרין ומתירין היה שונה ואע"פ שהשיבו לרב אשי לומר שפוסלין ומכשירין ואוסרין ומתירין דבר אחד שאם כן היה לו לשנות מטמאין ומטהרין אעפ"כ הלכה כר"א שלא הכשירו ב"ה אלא לטהרה מידי נבלה ולא לאכילה.
יתברך. כך שנו חכמים במשנה השוחט מתוך הטבעת ושייר בה כמלא החוט על פני כולה [שחיטתו כשרה] ר' יהודה אומר על פני רובה.
הגרמה כיצד כגון ששחט מעל החוטים שבראש אם שחט משיפוע כובע ולמטה ושייר בחוטים כשרה. ואם שחט משפוי כובע ולמעלה ולא שייר בחוטים פסולה והוא שנקראת הגרמה ואסור לאכול ממנה. והשוחט צריך שימדד ארבע אצבעות למטה מטבעת הגדולה וישחוט. חוטים שבראש העומדת לפני ראש הקנה שדומות ללשון והשוחט באותו מקום מטה ידו למטה ושוחט בושט כשרה ואם לאו טרפה. השוחט בהמה והגרים את הקנה ועשאו כקולמוס טרפה. ואם הגרים הושט טרפה ואם הגרים עוד כקולמוס מלמעלה למטה טרפה. הגרמה היכן היא שנויה שנינו השוחט מתוך הטבעת ושייר בה כמלא החוט על פני כולה שחיטתו כשרה. ר' יוסי בר' יהודה אומר מלא החוט על פני רובה. רב ושמואל אמרי שניהם הלכה כר' יוסי ב' (ר' יהודה) ואף ר' יוסי בר"י לא אמר אלא בטבעת גדולה שהיא מקפת את הקנה כולה אבל בשאר טבעות לא אמר והרי שנינו בברייתא ר"י ברי"א השוחט בשאר טבעות אע"פ שאין מקיפות את כל הקנה שחיטתו כשרה ומוגרמת פסולה. ופסקו כהלכה ואמרו הלכה כמותו בטבעת גדולה ואין הלכה בשאר טבעות. ר"נ הכשיר משפוי כובע ולמטה א"ל רב אהינא בר רב קטינא לרב נחמן כמי אתה אומר לא כחכמים ולא כר"י בר' יהודה א"ל איני יודע לא חילק ולא בילק אלא גמרא אני יודע. אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן ויש שאמרו אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי אמר רב יצחק בר נחמני שייר משפוי כובע ולמטה כשרה והוא שאמרו חכמים שייר בחוטים והלכה כר' נחמן. והלכה משפוי כובע ולמטה כשרה משפוי כובע ולמעלה פסולה. מטבעת הגדולה כלפי המתנות אסור (גליון כלפי הלב מותר) לשחוט [גליון מטבעת הגדולה כלפי המתנות דהיינו לחיים] ומאי מתנות לחיים אסור לשחוט.
<h2>דף יט:</h2>
השוחט מן הצדדים שחיטתו כשרה. והמולק מן הצדדים מליקתו פסולה. השוחט מן העורף שחיטתו פסולה. המולק מן הצואר מליקתו פסולה וכל העורף כשר למליקה וכל הצוואר כשר לשחיטה.
<h2>דף כז.</h2>
והשוחט צריך שישחוט שני סימנין בבהמה וושט וקנה או רובן של סימנין וסימן אחד בעוף או וושט או קנה או רובו של אחד שכך שנינו השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה, רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה.
ואע"פ שכ[ש]שוחט רוב סימן אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה אעפ"כ צריך שישחוט את הורידין שכך שנינו רובו של אחד כמוהו רי"א עד שישחוט את הורידין והלכה כר' יהודה.
<h2>דף כח.</h2>
אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו (דברים י"ב) כי מה למדנו מצבי ואיל מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשין מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה. ועוף מנין שכך שנינו [כ"ז ע"ב] זאת תורת הבהמה והעוף (ויקרא י"א) וכי באיזו תורה שותה הבהמה לעוף או עוף לבהמה אלא לומר לך מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה אי מה בהמה בשני סימנין אף עוף בשני סימנין ת"ל זאת תורת הבהמה והעוף (וכל נפש החיה הרמשת במים) (שם) הטילו הכתוב לעוף בין בהמה לדגים לפטרו כל עיקר א"א שכבר הוקש לבהמה לחייבו בשני סימנין א"א שכבר הוקש לדגים הא כיצד הכשירו בסימן אחד. ומנין לדגים שאינן טעונין שחיטה נקישם לבהמה שהרי הם כתובים אצל בהמה, וחגבים עוד נקישם דכתיב (כל נפש החיה הרמשת במים אלו דגים) (ולכל נפש השרצת על הארץ (שם) אלו החגבים) אמרו לא נקישם (מי שנכתב) מדכתיב הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם (במדבר י"א) (לומר לך אם את כל וגו') אם את כל דגי הים יאסף להם) הא למדת שדגים אינן טעונין שחיטה אלא באסיפה דכתיב יאסף להם וחגבים אחר דגים נכתבו.
ותניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך (דברים י"ב) מלמד שנצטוה משה על הקנה ועל הושט ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה.
(פסחים ז' ע"ב) והשוחט מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה קודם שישחוט ומי ששחט ולא בירך אם בשוגג עשה מותר לו לאכול מאותה שחיטה בין השוחט ובין אחרים ואם במזיד עשה הטבח עומד באיסור והבשר מותר באכילה.
<h2>דף כח:</h2>
וצריך לחתוך חוטין שבצואר בהמה עם הסימנין כדי שיתמצה הדם של בהמה לאלתר ולא יהא בלוע באברין ואע"פ שאמר ר' חסדא לא אמר ר"י אלא בעוף שצולין אותו כאחת אבל בהמה שמנתח אבריה לא אעפ"כ בהמה צריך לחתכה עם הסימנין לפי שפעמים שצולין אותה כאחת.
<h2>דף ל:</h2>
אמר ר"י אמר רב השוחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשרה. והלכה כרב שהלכה רווחת היא הלכה כרב באיסורי. ועוד מן המעשה הזה הלכה כרב ההוא שור ש[נ]שחט בשנים ושלשה מקומות הלך רב שמואל בר יצחק לקח משפר שמנונית שבו א"ל ר' זירא למדתנו רבינו משנתינו בשני סכינין ושני בני אדם.
הדרסה כיצד כגון ששחט והסכין השוחט חד הוא והשוחט גבור הוא והגביר ידו על הסכין והתיז את הראש בבת אחת כמו שחותך הקשואים קודם שיוליך ויביא את הסכין או שהרביץ את הבהמה לשחוט והיתה רכה הרבה ונפל הסכין מידו על צואר הבהמה ונשחטה בכל אלה נקראת דרוסה ואסורה והוא שאין בסכין כמלא צואר מחוץ לצואר כמלא צואר אבל יש בה כשיעור הזה בין הוליך ולא הביא בין הביא ולא הוליך כשירה. והדרסה היכן שנויה כך שנינו התיז את הראש בבת אחת שחיטתו פסולה. היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם יש בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר כשרה היה שוחט והתיז שני ראשים בבת אחת ויש בסכין כשיעור הזה כשרה וסכין ששחט בו שור צריך שיהא ארכו כרוחב הצואר וחוץ לצואר כמלא צואר כדי שיהיו שני צוארים וכן מלא צואר חוץ לשני צוארים כדי שיהיו שלשה צוארים. בד"א בשהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל כשהוליך והביא אפילו בכל שהוא אפילו באיזמל כשר. אמר רב מנשה ובאיזמל שאין לו קרנים.
<h2>דף לא.</h2>
נפלה סכין ושחטה שחיטתו פסולה ואע"פ ששחטה כדרכו פסולה שנאמר וזבחת ואכלת (דברים כ"ז) מה שאתה זובח אתה אוכל לפיכך אם נפלה סכין פסולה ואם הפילה הוא כשרה.
<h2>דף לב.</h2>
השהייה כיצד כגון שהתחיל בשחיטה ונאנס באונס בא שלטון והבעתו או שבאת זבורית או צרעה וישבה לה על ידו ונפלה הסכין מידו או שעמדה הסכין ושהה כשיעור שחיטת בהמה אחרת דקה לדקה וגסה לגסה ונטל את הסכין וגמר את השחיטה אסור לאכול מאותה שחיטה ואם לא שהה כשיעור הזה מותר והשהייה היכן היא שנויה כך שנינו נפלה סכין והגביהה נפלו כלים והגביהן או שהשחיז את הסכין ועף ובא חברו ושחט אם שהה כשיעור שחיטת בהמה אחרת דקה לדקה וגסה לגסה ועוף לעוף טרפה פחות מכאן כשרה. וכמה שיעור שהיית בהמה אחרת א"ר יוסף ב"ר חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה דקה לדקה וגסה לגסה ועוף לעוף. ואם שהה שנים ושלש פעמים כשיעור הזה מצטרפין השהיות זה עם זה ואם שהה עוד במיעוט סימנין בין בתחלה בין סוף אסור.
שחט את הושט ואח"כ נפסקה הגרגרת כשרה נפסקה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט פסולה ודבר זה בעוף ששחיטתו בסימן [אחד] אבל בהמה שצריכה שני סימנין או רוב שני סימנין פסולה.
החלדה כיצד כגון שהיה שוחט ונכנסה הסכין לסימנין בין העור או בין סימן לסימן או שער או צמר על צואר הבהמה ונכנס ראש הסכין מתחתם או שהיתה רקועה שנדבקה בשעוה או בקדרוס או בסנדרים ונדבקה ההיא רקועה על צואר הבהמה ונכנס ראש הסכין מתחת כל אלה נקראת חלדה ואסורה. מאי לשון חלדה כחולדה שדרה בעקרי בתים ומכוסה. החלדה היכן היא שנויה כך שנינו שחט את הושט ופסק את הגרגרת פסק את הגרגרת ושחט את הושט או ששחט אחת מהן והמתין לה עד שמתה או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו ר' ישבב אומר נבלה רע"א טרפה ואמר ר"י א"ר החליד את הסכין בין סימן לסימן ופסקו טרפה או שהחלידה במיעוט סימנין טרפה כיצד תקנתה ירביץ את הסכין על רחבו במקום שנחלדה בו ויוציאה מעט מעט ואל יגביהו מצואר בהמה ויבדוק שאם נפסקה ויחזור וישחוט ולאחר שחיטתו ששחט יראה בושט או בקנה אם ניקבו (אם נקרסו) או [נקרעו] שניהם או אחד מהם טרפה. ואם מצא גרעינה או מחט במקום השחיטה בסימנין ופגעה בה הסכין ידחה אותה בפי הסכין למעלה או למטה וישחוט. רבא בדק את החץ לר' יואש בר תחליפא ושחט בה צפור כשהוא פורח והקשו חכמים עליו היה לו לחוש שמא יחליד. כנפיו פרומות היו לחוץ. והרי צריך כסוי בשכיסה והרי צריך ליתן עפר למטה שכך אמר רב זעירא א"ר השוחט צריך שיתן עפר למעלה ועפר למטה כגון שזימן כל אותה בקעה. סכין שהוחלד תחת הסימנין אין צריך לומר כשהוא פוסק מלמטה למעלה שפסולה שאינה בדרך שחיטה אלא אפילו מלמעלה למטה בדרך שחיטה פסולה מ"ט כשלמדו הקב"ה למשה על הסימני ולא ... ואמר לו כאשר צויתיך.
<h2>דף לג.</h2>
השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא בהם דם כשרים.
<h2>דף לז.</h2>
אלו השאלות התלויות. בהמה מסוכנת מותרת לשחטה ולהאכילה לישראל (אלא) [או] כיון שמסוכנת ואינה חיה אסורה באכילה שנאמר זאת החיה אשר תאכלו (ויקרא י"א) חיה אכול ושאינה חיה לא תאכל [או] אינו אלא (משאמרו חכמים) [משאמרה התורה] נבלה וטרפה לא יאכל (שם כ"ב) מכלל דמסוכנת מותרת. את"ל משאמר יחזקאל ואומר אהה ה' א' הנה נפשי לא מטומאה וגו' [ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה] (יחזקאל ד') ופרשו חכמים הנה נפשי לא מטומאה מקרה יום ומקרה לילה שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה נבלה וטרפה לא אכלתי שלא אכלתי בשר כוס מעולם ומאי בשר כוס זו היא מסוכנת שאומרין עליה שחוט שחוט קודם שתמות. ומשאמרו יחזקאל [לא אכל] מכלל שאסורה היא. או אינה אלא מותרת ומתוך שהיא מותרת ונמנע מלאכול ממנה הוא שבחו של יחזקאל ואע"פ שהיא מותרת נמנע מלאכלה שאם אתה אומר אסורה ונמנע יחזקאל מאיסור אין שבחו של יחזקאל בכך. פרכסה במה ביד וברגל כשכשה בזנבה (כר"ג וחכ"א) [רג"א עד שתפרכס ביד וברגל וחכ"א עד שתפרכס או ביד או ברגל או עד שתכשכש בזנבה] אין אנו שואלין דפרכוס גמור הוא ומותרת אלא כשאנו שואלים בשזינקה אם זינקה מי נתירה בזינוק אי לא האיך הדין. ולענין השאלות. ת"ש השוחט את המסוכנת ר' גמליאל אומר עד שתפרכס ביד וברגל. ר' אליעזר אומר דיה אם (חניקה) [זינקה]. אר"ש השוחט בלילה ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם כשרה (שחניקה) [שזינקה] כמדת ר"א וחכ"א עד שתפרכס ביד וברגל או עד שתכשכש בזנבה אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה והיכן מצינו שמסוכנת מותרת מיחזקאל שאמר נבלה וטרפה לא אכלתי (יחזקאל ד') שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם. א"ת שמותרת היא והוא שבחו של יחזקאל שאפילו שמותרת היא מניע את עצמו מאכילתה. אלא א"ת שאסורה איזו שבח יחזקאל בדבר ולפיכך מותרת היא והלכתא כחכמים עד שתפרכס ביד וברגל או שתכשכש בזנבה.
<h2>דף לח:</h2>
וטבח ישראל שאמרו לו כותים שחוט לנו בהמה זו וטול הבשר והעור בשכרך ותן לנו הדם והחלב מותר ושחיטתו כשרה שהלכה רווחת היא הכל הולך אחר השוחט. ואע"פ שסתם מחשבת כותי לע"ג זה מחשב וזה עובד אין אנו אומרין אסור.
<h2>דף לט:</h2>
וישראל או כותי ששחט בהמה לזרוק דמה לע"ג או להקטיר חלבה לע"ג ושלח כותי מאותה בהמה לישראל אין צריך לומר שאסור באכילה אלא אף בהנאה אסור. ואסור למוכרו לכותים ולהתהנות מן כספו מפני שזבחי מתים הוא ואם שחטה בסתם ואח"כ נמלך עליה לעבוד לזרוק דמה או להקטיר חלבה מוכיח סופו על תחלתו ואסור בהנאה.
<h2>דף מ.</h2>
ומי שראה בהמת חברו רבוצה לפני ע"ג ובא אחר ושחטה ואפילו אמר הריני שוחטה לע"ג מותר לאכול ממנה מ"ט לפי שאין אדם אוסר דש"ש [—דבר שאינו שלו] ובכותי אסור לפי שלבו לע"ג אבל ישראל כונתו לשמים וזה שאמר כן נתכוין לצעורי.
<h2>דף מא.</h2>
אין שוחטין לתוך הימים ולא לתוך הנהרות אבל שוחט הוא לתוך אגן של מים ובספינה ע"ג הכלים. ומי שהוא בספינה וצריך לשחוט אסור לו לקבל דם של שחיטה בכלי אם יש מקום בספינה לשחוט מוטב ואם לאו יפיל את הבהמה על גבי הספינה ושוחט וכששוחט יהיה הדם נופל בתחלה ע"ג הספינה ואח"כ יהיה נופל למים אבל אם נופל דם שחיטה בבת אחת למים אסור לאכול מההיא שחיטה לפי שנראה ששוחט לשר של ים ושנינו השוחט לשם הרים לשם נהרות לשם גבעות לשם חמה ולבנה לשם כוכבים ומזלות לשם מיכאל השר הגדול לשם שלשול קטן הרי אלו מזבחי מתים. ושנו חכמים בברייתא [מ"א ע"ב] היה מהלך בספינה ואין לו מקום לשחוט מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דופני ספינה. ואין שוחטין לגומא כל עיקר. והרוצה לנקר את חצרו עושה מקום חוץ לגומא ודם שותת ויורד לגומא ובשוק לא יעשה כן לפי שנאמר ובחקותיהם לא תלכו (ויקרא י"ח) ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו.
<h2>דף מה.</h2>
וכל הצואר כולו כשר לשחיטה מטבעת הגדולה ועד כנפי הריאה התחתונה.
<h2>דף מט.</h2>
חלב שעל הקבה על הדומה לקשת אסור ומחלוקת רבי ישמעאל ור' עקיבא היא ואע"פ שר"ע מתיר חכמים נהגו בו איסור.
<h2>דף נג.</h2>
ובהמה שדרסה זאב או ארי ואין ידוע אם הגיע לסימנין או למקום שנטרפה ממנו אם לאו נעשית ספק דרוסה ואסור לשוחטה עד שיתברר אם נטרפה אם לאו. ועוד אמרו חכמים [חולין נ"ח ע"א] בזכר כל שנים עשר חודש ובנקבה כל שאינה יולדת, ואם נתערב ספק זו אפילו [בריבוא] כולן אסורות ואם נתפזרו מאליהן אותן התערובות רובן לצד אחד ומעוטן לצד אחד אסור לשחוט מאותו הרוב לפי שאנו אומרים הספק ברוב הוא ואסור לשחוט מהן אבל אם רצה לשחוט מאותן מועטין מותר. אבל להכותן ולפזרן בשבט אסור שמא יזדמן לו קבוע ויאכל ספק איסורא. ומנין שכך שנינו [זבחים ע' ע"ב] כל הזבחים שנתערבו בחטאות המיתות או בשור הנסקל אפילו אחד בריבוא ימותו כולן. ואם נתפזרו מאליהן ונעשו רובן לצד אחד ומיעוטן לצד אחד אומרין האיסור ברוב הוא והמועט מותר. והקשו חכמים [שם ע"ג ע"ב] א"כ יעמוד ויכה אותן בשבט ויפזרם וכל שיפרש מן הרוב פרוש הוא ומותר, אמרו שמא יזדמן לו קבוע ואסור.
<h2>דף נד.</h2>
א"ר נחמן ל"ש אלא שלא תפס בסימנין ושחט אבל תפס בסימנין ושחט טרפה אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה.
<h2>דף פה.</h2>
עיקור כגון שנתעקר הקנה מן גלגולת ולא שייר בגלגלת שיעור שתי שערות ואפילו חוליא אחת טרפה ואם נתעקרו הסימנין לאחר ששחט כשרה. והשוחט יטה את ידו למטה וישחט והמעלה ידו למעלה ושוחט בא לידי איסור. עיקור היכן היא שנויה שנינו השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות. ומי ששחט ואחר שחיטתו מצא סימנין עקורין כשרה שא"א לשמוטה שתעשה שחוטה.
עיקור כיצד. כגון ששוחט הטבח ואיש גבור הוא ודחק לה לבהמה בין בקעה לכותל והפרישה על גבי קרקע ומתח את ראשה ועם שהיה אוחז בסימנין נתעקרו הסימנין קודם שישחוט ואין ידוע אם קודם שחיטה נתעקרו יראה אם כשהיה (היה) תופש הסימנין בידו ושוחט יש לומר שקודם שחיטה נשמטה וטרפה ואם לא תפש בסימנין ושחט כשרה שבוודאי שבסימנין. ואלו היו עקורים קודם לכן לא היתה נשחטת אלו כלם נקראו עיקור ואסורה.
<h2>דף צג.</h2>
ואיזה זה החלב המכסה את הקרב והוא המפה המפורשת על הקרב ושעל המסוס ובית הכוסות ענוש כרת שכך אמרו חכמים אמר רבא אר"י א"ש חלב שעל המסוס ובית הכוסות ענוש כרת זה הוא חלב שעל הקרב ולמה נאסר זה מכל הכרס כולו לפי שהוא דומה לחלב המכסה את הקרב מה חלב המכסה את הקרב תותב קרום ונקלף אף זה תותב קרום ונקלף אמר ר' יהודה חוט של בני מעים צריך לגורדו עד אמה. מ"ט לפי שתותב קרום ונקלף הוא וזה הוא חלב שעל הדקין.
חלב שעל הכליות אסור וענוש כרת ושעל הכסלים במקום שהיריכים דבוקות אסור וענוש כרת שכך אמרו חכמים אר"א אר"י א"ש חלב שעל הכסלים ענוש כרת. אליה אע"פ ש[ל]ענין הקרבה חלב הוא מותר באכילה מ"ט לפי שנאמר כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו (ויקרא ז') ל"נ אם להוציא את החיה החיה מאשר יקריב ממנה יצאת אלא אמר הכתוב כל חלב ששוה בשור וכשב ועז אסור יצאה אליה שאינה בשור ועז להקרבה שכך אמרו חכמים לימד על העז שאינה טעונה אליה לקרבן מותרת באכילה ואליה של כשב מותרת באכילה שאינה שוה בשור ועז.
והזהיר הקב"ה את ישראל על הדם ועל החלב בין של בהמה ובין של חיה ובין של עוף אסור שנא' וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכ' לעוף ולבהמה (ויקרא ז') וחי' בכלל בהמה דם שהנפש יוצאה בו ענוש כרת ודם התמצית ודם האיברים עומד עליהם באיסור לאו. שכן אמר רבא [כריתות ד' ע"ב] חמשה לאוין בדם אחד לדם חולין ואחד לדם קדשים ואחד לדם התמצית ואחד לדם האברים ואחד לדם כסוי. [בכורות ט"ו ע"א] רק את דמו לא תאכל (דברים ט"ו) למה [...] רק חזק לבלתי אכל הדם (שם י"ב) למה לדם הקזה שנפש יוצא בו. [חולין ט"ו ע"א] כשאסרו דם האברים לא אסרו אלא במפורש מן האברים, אבל לא נפרש מן האבר ומובלע באבר הוא מותר לאכלו באותו אבר. [חולין צ"ג ע"א] וחוטין שביד אע"פ שלא פירש אסור שכך אמרו חכמים חוטין שביד אסורין.
בכ"ד מקומות יש לנקות את הבשר בבהמה מן הדם ומן החלב שנים עשר מאיסור דם ושנים עשר מאיסור חלב. ואלו הן קרום של מוח ושני מזרקין של צואר ושני חוטים של לחיים ושני חוטים שביד ושני קרמים של בצים ושני חוטים של בצים וחוט של (כחל) [טחול] הרי אלו של דם. ואלו של חלב חמשה חוטים של כסלים שנים משמאל מתפזרים לשלשה שלשה ושלשה מימין מופצלין לשנים שנים ושני חוטים של כליות ושני קרמים של כליות וקרום של טחול הרי אלו מאיסור חלב.
[ניקור הבשר] חמשה חוטין יש בבהמה וצריך ליטלן של כסלים ושל כליות ושל טחול אסורין איסור חלב וצריך לחטט אחריהן ושביד שבלחיים איסורן איסור דם אם פסקן וחתכן יזוב דמיהן ומותר וחמשה קרמים הם של כסלים ושל טחול ושל כליות איסורן איסור חלב וצריך לקלפן ולגרדן. ושל בצים ושל מוח איסורן איסור דם. ואמרו חכמים כסלים כשהן בחלבן אל יניחם ע"ג בשר וידיחם או ינקרם. לפי שהבשר בולע מן החלב של כסלים. והקשו חכמים על דבר זה. אם הכסלים גופן כשאתה מנקרם בולע. בשר של כסלים נמי בולע לחלב שבכסלים. אמרו יש קרום בין החלב לכסלים ואינו בולע. והקשו עוד אם כן החלב גופו קרום יש לו ואין הבשר שתחתיו בולע ממנו. אמרו אותו קרום רך הוא ונמרט ובולע ואסור.
<h2>דף צג:</h2>
טבח שנמצא אחריו חלב רי"א בכשעורה ורי"א בכזית. ואמר רב פפא אין חלוקה בדבר. זה שאמר בכשעורה לעברו בלא מלקות. (זה) שאמר בכזית להלקותו ולעברו. אמר מר זוטרא בכזית אפילו בשנים ושלשה מקומות בכשעורה במקום אחד. והלכה רוחת היא להלקותו ולעברו בכזית ולעברו בלא מלקות בכשעורה ואפילו ספק איסור אסור לאכול.
<h2>דף צד.</h2>
ומי שהוא במקום בעיר או במדינה וההוא מקום כל טבחים שלהם [ישראלים] הם, לא יאמר לגוי קח לי בדינר בשר מן השוק לפי שהן מוכרין לו נבלות וטרפות.
<h2>דף צה.</h2>
ומקום שיש בו תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה והלך ולקח ואין ידוע ממי לקח אם מתשע לקח או מן אחת אע"פ שאמרו חכמים הולכין אחר הרוב כאן חילוף הדברים לפי שאמרו חכמים כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואסור אבל מקום שאין בו קביעות איסורא והביא עורב או עוף בפיו ממקום אחר והשליך בחצר שלך או ממקום זה והשליך ומצא אותו הולכין אחר הרוב שכך אמרו חכמים ובנמצא הלך אחר הרוב.
ובמקום שיש שם שתי חנויות אחת מוכרת בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ומצא בשר ואין ידוע איזה מן האיסור ואיזה מן המותר ואין שם רוב כדי שיהלך אחר הרוב. אלא חנות אחת לצד המדינה וחנות אחרת לצד אחר. אמרו חכמים הלך אחר (הרוב) [הקרוב]. ומנין שהולכין אחר (הרוב) [הקרוב] שנאמר והיה העיר הקרובה אל החלל (דברים כ"א) ובמקום שיש רוב של היתר במקום אחד ומיעוט של איסור במקום אחד ונמצא הבשר במקום שהוא קרוב לאיסור המועט אע"פ שקרוב לאיסור הוא אחר הרוב אנו הולכין שכך שנה ר' חנניא [ב"ב כ"ג ע"ב] רוב וקרוב הלך אחר הרוב. ואע"פ שרוב וקרוב מן התורה (הם) סברא הם לפי שהרוב מצוי הוא יותר מקרוב וכשאמר הכתוב והיה העיר הקרובה אל החלל בששתיהם שוות. אבל אם עיר אחת ממרובין ועיר אחת ממועטין אע"פ שנמצא החלל קרוב למועטין אחר הרוב אנו הולכין. והקשו חכמים א"כ בששתיהם שוות למה אנו הולכין אחר קרוב נלך אחר רובו של עולם ונאמר אחד מרובו של עולם הרגו ויהיו שתי עיירות אלו פטורות ואע"פ שקרובות ופתרו חכמים אם נמצא במקום הולכין ובאין בודאי שאנו הולכין אחר רובו של עולם והקרובה פטורה. והיכן אני אומר והיה העיר הקרובה אל החלל בששתיהן שוות ונמצא בצידה של עיר מקום שאין בני רשות הרבים הולכין ובאין אלא בני עיירות בלבד. לפיכך רוב וקרוב הולכין אחר הרוב.
ובהמה שדרסה זאב או ארי ואין ידוע אם הגיע לסימנין או למקום שנטרפה ממנו אם לאו נעשית ספק דרוסה ואסור לשוחטה עד שיתברר אם נטרפה אם לאו. ועוד אמרו חכמים [חולין נ"ח ע"א] בזכר כל שנים עשר חודש ובנקבה כל שאינה יולדת, ואם נתערב ספק זו אפילו [בריבוא] כולן אסורות ואם נתפזרו מאליהן אותן התערובות רובן לצד אחד ומעוטן לצד אחד אסור לשחוט מאותו הרוב לפי שאנו אומרים הספק ברוב הוא ואסור לשחוט מהן אבל אם רצה לשחוט מאותן מועטין מותר. אבל להכותן ולפזרן בשבט אסור שמא יזדמן לו קבוע ויאכל ספק איסורא. ומנין שכך שנינו [זבחים ע' ע"ב] כל הזבחים שנתערבו בחטאות המיתות או בשור הנסקל אפילו אחד בריבוא ימותו כולן. ואם נתפזרו מאליהן ונעשו רובן לצד אחד ומיעוטן לצד אחד אומרין האיסור ברוב הוא והמועט מותר. והקשו חכמים [שם ע"ג ע"ב] א"כ יעמוד ויכה אותן בשבט ויפזרם וכל שיפרש מן הרוב פרוש הוא ומותר, אמרו שמא יזדמן לו קבוע ואסור.
<h2>דף קט.</h2>
הלב קרעו ומוציא את דמו לא קרעו קרעו לאחר בישולו ומותר לפי שטוחה הוא ואינו בולע.
<h2>דף קיא:</h2>
אמר ר"נ א"ש סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח. צונן אמרו צריך הדחה ואמרו אין צריך הדחה.
<h2>דף קיג.</h2>
והרוצה ליתן בשר לתוך קדרה אסור עד שיחתכנו וימליחנו יפה יפה ומדיחו יפה יפה שכך אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו עד שמלחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה.
<h2>דף קיז.</h2>
והחלב אינו נוהג בחיה שכך שנינו חומר בחלב מבדם ובדם מבחלב. חומר בחלב שהחלב מועלין בו וחייבין עליו משום פגול ונותר וטמא משא"כ בדם חומר בדם שהדם נוהג בבהמה ובחיה ובעוף בין טמאין ובין טהורין והחלב אינו נוהג אלא בבהמות קרבן בלבד. [פסחים מ"ג ע"ב] ומנין שהחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד שנאמר כי כל אוכל חלב מן הבהמה וגו' (אשר יקריב ממנה) (ויקרא ז') ואע"פ שאמר הכתוב חיה בכלל בהמה כאן חילוף שנאמר אשר יקריב ממנה אשה לה' (שם) וחיה אינה ראויה לקרבן ואם תאמר שיש בבהמה בע"מ שאינן ראויין לקרבן ויותר חלבן בעלי מומין ריבה בהן הכתוב הואיל ובמינן קרב שכך שנו חכמים בברייתא אין לי אלא תמימין הראוין לקרב חלב בעלי מומין מנין ת"ל מן הבהמה (שם) חלב חולין מנין ת"ל כי כל אוכל חלב וכל חלב שהיה קרב על גבי המזבח אסור באכילה מ"ט לפי שאיסור אכילת חלב בענין קרבנות נכתב.
